חסר לכם משהו? תגידו תודה!
זה נוגע בכולנו. אותי זה שלח לרמת הגולן.. היום בבוקר עמדתי בחוץ. גשם. אני שמה לב שאני מחכה למשהו וזה רק היום השלישי שלי פה. אני מרגישה תסכול על משהו שחסר לי. תהיתי - ״מה הדבר הזה שאני מחכה לו״? חשבתי על כמה אני רוצה שכל הסאגה הזו תגמר כבר, שנוכל להתחיל בתהליך של התאוששות ושאני אוכל להמשיך לטייל, שיפסק הגשם, שאוכל לצאת לשדה הירוק פה בחוץ. ואז הגשם הפסיק לכמה דקות. אני עדיין לא יכולה לצאת החוצה, זאת רק הפוגה קצרה, אבל אז מחשבה התגנבה - כמה חשוב זה - לחכות למשהו. מה הטעם אם אין שום דבר טוב יותר לחכות לו? אם תמיד יהיה לנו את מה שאנחנו רוצים, כאן עכשיו, מיד - מה יעניק משמעות אז? נשמע הגיוני לא? אז למה אנחנו מתמסרים ככה לתסכול, לחוסר הסיפוק כשאנחנו לא בדיוק איפה שאנחנו רוצים להיות, עכשיו. אם חושבים על זה, הפער הזה הוא בעצם מה שמאפשר לתקווה להתקיים, לרצון החופשי, לפנטזיות.. במקום זה, לא מספיק טוב לנו. אנחנו מתהלכים בתחושה של חוסר. אבל... בלי הפער הזה באמת נהיה חסרים. חסרי תקווה, חסרי שאיפות. הפער הזה, הוא חלק בלתי נפרד ממה שהופך את הקיום שלנו לשלם ומלא. אז וואלה, הגשם ממשיך ואני כבר לא מתוסכלת יותר. במקום זה אני יושבת מול החלון בחיוך ומוקירה תודה על היכולת שלי לחכות ולהנות מהדמיון הנעים של איך יהיה לי כשאהיה שם בחוץ. אז תודה גשם, הפעם על שלימדת אותי להגיד תודה גם על מה שאין.
Comments